בהצלחה

בלוג אופסימי

שירת המקומות האחרונים, או: השקעה לטווח ארוך

 

ככל שמתקרב יום הבחירות, כך מתבדות אחת אחת התקוות (הקלושות ממילא) כאילו הזעזוע ורוחות השינוי של קיץ 2011 יניעו משהו בהתנהלות המסואבת והמוכרת לעייפה בפוליטיקה הארצית. חד"ש, שיכלה למנף לא מעט מהלך-הרוח של אותו הקיץ ,ולו בזכותו של דב חנין וזיהויה עם עיר לכולנו והאופוזיציה לחולדאי, בחרה באותה רשימה בדיוק כמו בכנסת שעברה, תוך סירוב לשריין מקום לנשים. המפלגה גם הצטיינה שוב בהתעלמות מוחלטת מתרומתם של צעירות וצעירים למעמדה שלה ולחלק ניכר מהפעילות האופוזיציונית החשובה שהתרחשה בישראל במהלך השנים האחרונות  – ברובה, כמובן, מחוץ לכנסת. פליטי המחאה שנהרו לעבודה משתנים לנגד עינינו המשתאות לפוליטיקאים מהדור הישן, שמצטלמים במסוקי קרב ומתרפקים על הדור ש"בנה את המדינה" (מבזק: גם רוברט מוגאבה בנה מדינה. מאז מלחמת העולם השניה קמו עשרות מדינות בעולם, רובן נוראיות. הדור שבנה את המדינה אחראי גם למומים המולדים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כיום.) מרצ, בינתיים, נזכרו – כרגיל מעט מדי ומאוחר מדי – שבין נדפקי המערכת אותה הם מתיימרים לאתגר יש גם רוסים ומזרחים. הראשונים קיבלו תרגום לרוסית של כמה מחומרי המפלגה, האחרים (האחרים הנצחיים) קיבלו סלוגן שמסריח עד כדי כך מטוקניזם שאפשר ללכת לשחק איתו באחד מבתי הקזינו של שלדון. תודה, באמת. יש עתיד רצה על הקו הדק שבין קדימה2 (מפלגה "לא אידאולוגית," עאלק) לבין מפלגת הגמלאים (סמרטוט לספיגה בטוחה של הצבעת המחאה.)אז נניח לרגע לשאלה מה היו צריכים פעילי המחאה לעשות לקראת הבחירות; לדעתי, ורק לפרוטוקול – או להקים מפלגה חדשה ורב-גוונית דומה למפלגות הירוקות באירופה, או להתעלם מהמערכה המיותרת הזאת ולהמשיך לפתח אופוזיציה רחבה וחוץ-פרלמנטרית בישראל; אם ממש בוער למישהו לרוץ בבחירות, אפשר להתאמן על ולבנות אמון בהתמודדות במערכות מקומיות בעלות השפעה ישירה יותר על חיי האזרחים, למשל, מועצות מקומיות ואזוריות. ובכלל להתחיל לחשוב בטווחים של עשר-עשרים שנה ולא קדנציה אחת או שתיים. המצב הוא כפי שהינו. מה עושים? למי נותנים את הקול? מי ינצח את ביברמן?

1. השאלה האחרונה לא רלוונטית. כפי שהיטיב לכתוב נועם שיזף אמש ב+972, "אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהבחירות בארצות הברית, הרי זה שסקרים בדרך כלל צודקים, או לפחות שיש להמנע מלהשליך עליהם את מאוויינו. הסקרים בישראל עקביים מאוד, ועד כה אין סקר אחד – אחד! – שלא מעניק את הרוב השולט לנתניהו. ההכרזות האחרונות [של יחימוביץ' ושל לפיד, המסתייגים מעמדות או שיוכים שמאלייים מסורתיים – ד.ר.] מראות שמתחת לכל רוודי הרטוריקה ורוח ה"עד הנצחון" של הקמפייניםגם יחימוביץ' וגם לפיד מכירים בכך, ועל כן משאירים את הדלת פתוחה לשיתופי פעולה עתידיים עם ביבי." בקיצור נמרץ יותר, ביבי ינצח. אפשר למצוא לזה לא מעט סיבות: הצבעה זהותית, תעמולה יעילה יותר, כסף אמריקאי וחוסר האחדות בשמאל, ועוד. לדעתי הסיבה הבולטת שבהן היא לשמאל הפרלמנטרי כפי שהוא כעת פשוט לא מגיע להנות מאמון הציבור (בניגוד לאמונה הרווחת במפלגות שמאל מסוימות שכסאות הממשלה כמוהם כנחלת אבות). השמאל הזה, כאמור, מחזיק בזכויות היוצרים לא רק למומים המולדים של המדינה ולחטא הקדמון שלה, הנכבה; הוא גם הוביל או היה שותף לכמה מהמהלכים הנלוזים ביותר שעיוותו, רוששו וריטשו את החברה בישראל.בקורות החיים של רוב השמאל המפלגתי אפשר למצוא הניסיון הבן-גוריוני לנכס את הדת למדינה ואת המדינה לצבא, את כל העוול המזוויע, המערכתי והמתמשך שנעשה למזרחים על דורותיהם, את המשטר הצבאי, הכיבוש, את רוב המפעל הפיזי, החוקי והפוליטי של ההתנחלויות המופרדות גזעית, מתקפת ההפרטה הראשונה והפרויקט הכושל לחלוטין של הסכמי אוסלו. כאשר לא הזדמן לשמאל הישן להוביל מפעלי שגגה עיוולת הללו בעצמו, הקפיד להאחז בשולי גלימתו של הימין ולשמש לו חותמת גומי; כך, למשל, באינתיפאדה הראשונה, והשניה, ומלחמת לבנון, ועפרת יצוקה, ובעצם כמעט כל דבר ודבר.

מסיבות שאין זה המקום לדון בהן, לרוב אזרחי ישראל אין בעיה עקרונית עם חלק ניכר מפעלי העיוולת הללו כשלעצמם. רוב הישראלים תומכים בכיבוש ותמכו ויתמכו בכל מלחמה שלא תהיה. אבל הריח העז ביותר שנודף מהשמאל הישן מזה עשרות בשנים הוא צביעות. מדינה דמוקרטית מצד אחד, וטיהור אתני של חצי מהאוכלוסיה מצד שני. "עקרונות של אחווה ושוויון" מצד אחד, והתבוססות בשלל האדמות והרכוש שהותירו מאחוריהם אותם המטוהרים. קיבוץ גלויות מחד, ומערכת מסועפת של הדרה ואפליה שלא הייתה מביישת את מערכת הקאסטות בהודו, מצד שני. יורים ובוכים זה עוד מילא, אבל יורים ובוכים ושוב יורים מתחיל להמאס. תהליך שלום להקמת מדינה פלסטינית שאפילו אינו כולל את המילים "מדינה פלסטינית" ולא מנסה למשוך אל השולחן את כל השחקנים בסכסוך, ואז יצירה של מכבסות מילים מפלצתיות כמו "קורבנות השלום" כדי לחפות על התוצאה הצפויה מראש. ה-ז-ד-ע-ז-ע-ו-ת מרעיון הטרנספר, ואז שמחה לאידם של אנשים המפונים מביתם. לא מעט מהמדינויות הללו היו מתבצעות גם בידי הימין (וחלקן גם התבצעו). אבל הימין, לפחות, מקפיד לייצר את הרושם כאילו פיו וליבו שווים.המותג של השמאל הרוס כנראה לבלי שוב, ולכן אין שום סיבה להתפעל משלי יחימוביץ' ומחאתה על כך שלתאר את מפלגת העבודה כשמאל זה עוול היסטורי. מעבר למניע המעשי שלה – ההבנה ששיוך לשמאל הוא שיוך רעיל – זו האמת לאמיתה: מפלגת העבודה על גרורותיה תמיד הייתה זבל של מפלגת שמאל, ומרענן לשמוע את יו"ר המפלגה מודה בכך. הבעיה היא שגם בתור מפלגת ימין העבודה היא לא מי יודע מה.

2. זה לא בהכרח כל כך נורא. הממשלה של ביברמן דרדרה משמעותית את השיח הציבורי בישראל, קיצצה עוד יותר במה שנשאר ממדינת הרווחה (ובכך המשיכה את הקו של רוב הממשלות בעשרים השנים האחרונות לפחות), והורידה משמעותית את רף הסובלנות לשיח שמאלי או לכל ביקורת שהיא על השלטון. אבל, וזה אבל חשוב: רוב הצעות החוק הביברמניות אמנם עזרו להוריד את השיח הציבורי אל הביבים בהם הוא נמצא היום, אבל מעולם לא הפכו לחוקים בעצמן. חשוב מכך: המורשת העיקרית של השותפות האחרונה בין העבודה לבין קדימה, לבד ממדיניות כלכלית די דומה לזו של נתניהו ופעילות שטח דומה למדי בתחום ההתנחלויות, היא ערימה של למעלה מ3,000 גופות – בישראל, בעזה ובלבנון. בתקופה של נתניהו, לעומת זאת, נהרגו כ300 בני אדם "בסך הכל." פי עשרה פחות. הדפוס של נתניהו – שאינשאללה, יימשך גם בסיבוב הנוכחי, הוא להסלים "קצת" – ולהרגיע. הח"כים של קדימה, בינתיים, מתחרים בקפיצה לגובה ולא מצליחים להעפיל על מנהיגת השלום ומופת המתינות ציפי לבני, שמקפידה לדרוש "עפרת יצוקה 2." קצת קשה לי להסתכל על 3,000 גופות מצד אחד, מבטים עקומים שאני מקבל באוטובוס מצד שני, ולהתלונן שהמצב משמעותית יותר גרוע. הפשע העיקרי שמייחד את הממשלה של נתניהו אל מול ממשלות אחרות הוא ההתנפלות על הפליטים ומבקשי המקלט, אבל מלבד זאת, אני מעדיף ממשלה ימנית שמתמודדת מול דעת קהל עולמית עוינת וצריכה להוכיח לכל העולם ואישתו שהיא ממשלה אחראית, על פני ממשלת שמאל-מרכז שמתבוססת באהדה חסרת-בסיס מצד המערב הנאור וצריכה להוכיח לציבור בישראל שהיא שהיא קשוחה. פחות דם.

3. אם המותג הרוס והימין ממילא ינצח, מה נשאר לעשות? לאיזו מפלגה לתת את הקול? לאף מפלגה. ולא, כוונתי איננה להחרמת הבחירות – הסיכויים לחרם שיזעזע את המערכת כרגע קטנים מאוד, וכל דבר קטן מכך ייראה כגחמה ופריוולגיה. אני אישית הולך להצביע לא למפלגה כלשהי – אין לי אמון או אהדה מרובה לאף אחת מהן כרגע, כמעט לאף אחת מהן אין סיכוי לתפוס את השלטון, ואלה שיש להן סיכוי כלשהו לתפוס את השלטון כבר הוכיחו את עצמן קטלניות הרבה יותר מנתניה – אלא לאנשים מסוימים במפלגות השונות. כלומר, יש כמה וכמה אנשים שאותם אני רוצה או לפחות מסוקרן מאוד לראות בכנסת הבאה, חלקם וותיקים וחלקם חדשים: יוסי יונה ואת סתיו שפיר (שכולי שתשיל את מעטה הקמפיין המפא"יניקי שלה ותשתמש במקומה בכנסת כדי לקדם חקיקה ראויה ורצינית), יונתן קלינגר ודובי קנינגיסר, רובי ריבלין ואחמד טיבי, נבילה אספניולי ותמי זנדברג, אסמא אגברייה זחאלקה ואריה דרעי ועוד כמה וכמה.

מובן מעליו שלא אחמד טיבי, ולא זהבה גלאון, ולא רובי ריבלין, ולא אריה דרעי זקוקים לקול שלי – מן המותר להניח שהם יהיו בכנסת הבאה ממילא. בטרם אחליט איזה פתק אשלשל לקלפי, אחכה לראות מי מהאנשים אותם אני רוצה לראות בכנסת מדלדל מהקצה התחתון של הרשימה הריאלית (ע"פ הסקרים) של מפלגתו. כך, אם יונתן קלינגר יזכה במקום ה18 במפלגת העבודה והסקרים יבטיחו למפלגתו 17-19 מנדטים, אזריק לעצמי משהו ואלך להצביע עבודה. אבל אם קלינגר יימצא במקום התשיעי או התשעים, ומצד שני תמי זנדברג תהיה במקום הרביעי מתוך השלושה-חמישה שהובטחו למר"צ, אצביע מר"צ. ואם איזשהו סקר ינבא לחד"ש חמישה מנדטים, אצביע לנבילה אספניולי, ואם רובי ריבלין ימצא את עצמו איכשהו בתחתית הרשימה בליכוד, אצביע ליכוד. וכיו"ב (במיוחד אם יימצא איזה סקר שמעביר את אסמא אגברייה זחאלקה את אחוז החסימה. לו יהי.)

האם זה יפיל את נתניהו? לא: רק נתניהו יכול להפיל את נתניהו. האם זה יקים לנו אופוזציה מאוחדת ולוחמנית? כנראה שלא: ביבי יבחר לעצמו אחד או שניים מבין מלכחי הפנכה שיתדפקו על דלתו לאחר הבחירות וידחוף את השאר בחזרה לאופוזיציה, שתהיה כנראה מדוללת ומפוזרת לא פחות מקודמתה. אבל זה כן, אולי, יכניס לכנסת אנשים הגונים, בעלי יושרה ויוזמה וכושר המצאה. ובהעדר מעטפות של מפלגות גדולות מסביבם, האנשים הללו יצטרכו לשתף פעולה בינם לבין עצמם ועם שותפים ממפלגות זרות לחלוטין כדי לקדם או לחסום חקיקה כלשהי ובכך, באופן נדיר מאוד עבור השמאל המרכזי והרדיקאלי כאחד, ייפתחו לעבודה עם אנשים וציבורים אחרים שאינם מקהל הבית שלהם. במידה ותהליך הפירוק וההמצאה מחדש של השמאל – בין השאר בדרך נטישת פתרון שתי המדינות שפג תוקפו והתמקדות בזכויות אזרח, גם פרטיות גם קולקטיביות – הרי שאותם מחוקקים חדשים יוכלו לתרום לו תרומה ישירה ומשמעותית יותר מכל מוסדות המפלגות המיושנות והלא-רלוונטיות שלהם גם יחד. תראו בזה השקעה לטווח ארוך – יצירה של דור שלם של חברי כנסת מחויבים ופרגמטיים שעברו קורס קשה ותובעני בחקיקה בלא הלוקסוס של סיעות ענק; ואת הפירות האמיתיים של הבחירות הללו נקצור כנראה לקראת 2017 – ממש לא בינואר הקרוב.

 

כל הנאצים יבואו

[english]

הכנסת, באופן הכי, כאילו, מודע לעצמו, מתכוננת לאסור בחוק על השוואה של אדם או מדיניות לנאצים. מעבר לכך שמדובר במהלך שכמו נלקח מהקומיקס היפסטר היטלר, ראוי להתייחס לשאלה עד כמה ההשוואה הזאת שימושית בלאו הכי. לא שאינני מתנגד נחרצות להוצאתה מחוץ לחוק, אבל כמו שאמר הסופר הבריטי ג.ק. צ'סטרטון, מהזכות לעשות משהו לא נובע שנכון לעשותו. נאצים: למה זה טוב?

על בסיס ניסיוני המוגבל, הפיתוי להשוות מישהו לנאצי נובע בד"כ מאחד משלושה מניעים: רצון לפגוע, להרתיח ולהעליב; אם נשוא ההשוואה הוא יהודי, רצון לעמת אותו עם העובדה שהוא שתומך במדיניות מסוימת הדומה באופן מחשיד למדיניות שהמשטר הנאצי אימץ בסוגייה דומה – ובכך להביך אותו בפני עצמו וגם בפני חבר אוהדיו; או, אם נשוא ההשוואה הינו שמאלני או ערבי, תשוקה עזה גם להעליב אותו, גם לעמת אותו עם דמיון כלשהו בין עמדה מסוימת שהוא מחזיק בה למחשבה הנאצית, וגם להזהיר את הקהל – שימו לב, מפלץ מימי המחנות והגטאות מהלך בינינו וזומם את אובדננו.

האפקט של ההשוואה, לעומת זאת, זהה ב99 אחוז מהמקרים: הגחכה מוחלטת של הדיון. הצד המתגונן ינסה להוכיח שהוא חביב בהרבה מהנאצים – עמדה מטופשת להיות בה מלכתחילה; הצד המשווה ינסה להוכיח שהמתגונן בדיוק כמו הנאצים – טענה מופרכת, בין השאר בגלל שבדמיון הציבורי נאצים=תאי גזים בלי שום שלבי ביניים ויוצאים מן הכלל; ואילו הנושא המקורי ייאבד חיש מהר וספק אם מי מהמתווכחים יזכור בכלל על התדיינו מלכתחילה.

דוגמה לעת מצוא – שמאלן קורא לימני נאצי. הימני מתרתח, נעלב, מתחיל לצעוק על זה שחצי מהמשפחה של הוריו מתה בשואה, להסביר מדוע אין קשר בין מדיניות כלשהי של ישראל לנאציזם, לצעוק, בצדק, שאנחנו לא בונים תאי גזים ("ישראל: נחמדה יותר מהנאצים" – יכול להיות קמפיין מוצלח של משרד ההסברה), ולהתרעם על כך שהיהודים, להבדיל מהפלסטינים, לא ירו קטיושות על הגרמנים (כלומר – אם היה מאבק יהודי חמוש כלשהו, השואה הייתה מוצדקת, כנראה). בדרך גם יקרא לשמאלן שפגע בו אנטישמי, כי הלז השווה יהודי לנאצי (טיעון שמהותו נשגבת מבינתי).

אבל מעבר להגחכת הדיון, יש בהשוואה לנאציזם פגם מוסרי. לא בגלל שיהודים או פלסטינים או שמאלנים חסינים מלפתח את שלל התכונות של התורה הנאצית – כוחנות, מיליטריזם קיצוני, אמונה בעליונות אתנית ו-או מעמדית אינהרנטית, דמוניזציה של אחר כלשהו והפיכתו לשעיר לעזאזל. אלא בגלל שההשוואה לנאצים מוציאה את כל הפן המוסרי-עקרוני של המחלוקות הפוליטיות ודוחפת אותן למסגרת השוואתית אימבצילית להחריד: מידת מוסריותה של התנהגות מסוימת נקבעת לפי כמות נקודות ההשקה שאפשר למצוא בין המקרה דנן לבין אפיזודות ידועות משנות השלושים והארבעים באירופה. ואם אין זהות מוחלטת –  וכמות הפרטים שמועלים כטיעונים היא אינסופית – הרי המקרה דנן מוסרי, או לכל הפחות נסבל.

נדמה לי שתחת זאת עדיף להתעקש על הדחייה המוחלטת של הפגמים המהותיים בתופעות שאנחנו מבקשים לבקר. הכיבוש פסול לא בגלל שהוא מזכיר את הכיבוש הנאצי באירופה ולא בגלל שהוא מוביל באופן ודאי לתאי הגזים, אלא בגלל ששליטה במגף,אגרוף ורובה על רבבות בני אדם פסולה כשלעצמה, תמיד, באופן אבסולוטי. קריאות (עוד) טרנספר של פלסטינים או פנטזיות על מאבק פלסטיני לאומי ששיאו נראה כמו עצמאות אלג'יריה (שמישהו, רבאק, יעשה כבר סרט המשך על הטיהור האתני של הפייד-נואר ושלל הזוועות שהיו מנת חלקה של אלג'יריה אחרי הכתוביות של "הקרב על אלג'יר") פסולות כשלעצמן, לא בגלל שהן מזכירות מאוד משהו שמדבר אנגלית במבטא גרמני כבד בסרטים של שפילברג.

אני רוצה להעלות הצעה לנוהל – לא מחייב, חלילה; קטונתי. אבל אולי מועיל. כל עוד מנסים לשכנע מישהו בוויכוח, לעולם, לעולם ולעולם אין שום תועלת בהשוואה של כל תופעה או התנהלות מסוימת לנאצים. לא לשלילה ולא לחיוב – נסו לומר פעם להורים של בן\בת זוגכם שטעמם באומנות משובח בהרבה מזה של אדולף היטלר. מותר וראוי לדון בתפקידם של הנאצים במצבנו כאן – למשל, לציין שיהודים רבים חוששים להתחלק בריבונות ובשלטון בישראל בין השאר בגלל הטראומה של השואה, או להעיר שאין כל סיבה שהיא שהפלסטינים ישלמו על פשעי הנאצים. אבל עדיף להתגבר על הדחף להשוות יריבים אידאולוגים ולאומיים לנאצים. זה לא יעזור, זה לא יפקח את עיניהם וזה יסדוק כל טיעון מהותי בהרבה. ואם בכל זאת עולה ההשוואה לנאצים? להבליג ולא להיכנס לזה. לאחרונה הזדמן לי לשבת בפאנל שאחד החברים בו הכריז מהדוכן שעזה היא הדבר הכי קרוב שיש לנו לגטו וורשה. אף אחד מאיתנו לא חשב שראוי להקדיש זמן להתנצחות שעניינה הדמיון בין  צה"ל לוורמאכט או בין ישראל לרייך השלישי, בדיוק בגלל שכל עמדה שנתפוס בדיון כזה – מוסרנית או עובדתית – תהיה עמדה מגוחכת בדיון מופרך. נדמה שגם, הקהל שייצג מגוון רחב למדי של דעות פוליטיות, העדיף לא להתייחס להשוואה ולהתמקד בשאלות מהותיות בהרבה בדיון.

למעשה, ראוי אולי להגדיר יוצא מן הכלל גם לכלל שהצגתי זה עתה. ההקשר היחיד שבו ראוי ואף מאוד רצוי להשוות כל תופעה שהיא לתופעות מתקופת הנאצים הוא הצעת החוק של ח"כ אורי אריאל. אם ההצעה תהפוך לחוק ותירשם בספר החוקים של ישראל, שומה עלינו להשוות כל דבר ודבר, החל בח"כ המכובד עצמו, לשנות השלושים העליזות. החוק נאצי, חברי הכנסת המרימים את ידם אל על בהצבעה עליו נאצים, השכנים נאצים, התחבורה הציבורית. הסילבוס שואה, מזג האוויר הכי נאצי והשעון המעורר הוא פאקינג אוברשטורמפיהרר עם שלושה צלבי ברזל ותסמונת טורט. עלינו לעשות זאת לא בגלל שכל השוואות האלה קבילות, אלא בגלל שחוק אווילי שכזה, שמתערב בצורה גסה כל כך בחופש הביטוי, ראוי שיופר בעקביות וביצירתיות מקסימלית עד אשר יתרוקן לחלוטין מכל תוכן. נאצים.

"אם אתם רוצים להיות רצויים באמריקה, אל תנסו שטויות כאלה"

לאחר ששירותי הבטחון הישראלים סרבו להגיב לטענות של עיתונאי "פוריין פוליסי" מארק פרי, כאילו ישראל גייסה פעילי טרור איראנים באמצעות דרכונים אמריקאים ותוך התחזות לסוכני סי איי איי, ניאות היום "גורם ממלכתי בכיר" בירושלים להתייחס לטענות, ותיאר אותן באוזניו של אמיר אורן כ"קשקוש גמור." בינתיים, מקור ישראלי אחר אמר לכתבת "פוליטיקו" לאורה רוזן כי הסוכנים הישראלים הציגו את עצמם דווקא כ"אנשי נאט"ו".

בתקופה האחרונה, כידוע, נרצחו מספר מדעני גרעין איראניים והתרחשו מספר פיצוצים במוקדים צבאיים איראניים הקשורים כך או אחרת לפרויקט הגרעין; ולפני כשבועיים, למדנו שישראל מבססת חלק מההערכות שלה לגבי מידת התקדמות תוכנית הגרעין באמצעות ניתוח של דגימות קרקע שנאספו ליד אתרי גרעין איראניים. במילים אחרות, סוכנים בשירות ישראל מטיילים חופשי ליד המוקדים הרגישים ביותר באיראן, אוספים דגימות קרקע ושולחים אותן לישראל.

כך או אחרת, אליבא דגורם הממלכתי הבכיר ששוחח עם אורן, הדיווח של פרי הוא "קשקוש גמור". האישוש היחיד שאותו גורם מביא לטענתו הוא היפותטי: אם הדיווח של פרי היה נכון, הרי שמאיר דגן לא היה יכול להגיע כלל לוושינגטון. (הגורם לא התייחס לכך שבתחקיר נאמר שארצות הברית לא נקטה בשום פעולה בעניין בגלל  "רפיון פוליטי וביורוקרטי). אורן, מצידו מוסיף ואומר כי הדבר האחרון שהמוסד רוצה הוא חזרה על פרשת פולרד ועל הניכור העמוק שהיא עוררה בין שירותי הבטחון של שתי המדינות. רשות הדיבור למארק פרי בעצמו.

"גורם ממלכתי בכיר" בישראל קרא לדיווח שלך " קשקוש גמור," וטען שאם זה היה נכון, ""רגלו של דגן לא היתה דורכת שוב בוושינגטון". עיתונאי הארץ אמיר אורן אף תיאר אותך כ"תומך מוצהר בעניין הערבי." תגובתך?

לא הייתי מצפה שהממשלה הישראלית תאשר את הדיווח שלי  – מן הסתם אין להם שום עניין בכך. הייתי מאוד מופתע אם הם היו אומרים "כן, הכל נכון." הסיפור דווח במדויק כמיטב יכולתי, והסתמכתי על המקורות המהימנים ביותר שיכולתי למצוא. הוא נכון כמו השמש העולה. אנשים גם צריכים להבין שזה לא מבצע ההתחזות הראשון שישראל ביצעה, כמו שעמיתי ג'ף סטיין דיווח  כבר ב2010.

אם הבנתי נכון, עיתונאי ישראלי הניח שכתבתי ופרסמתי את התחקיר בגלל שאני "תומך מוצהר בעניין הערבי." זוהי הכפשה מעליבה – מהסוג שאני עצמי לא הייתי מטיח בעיתונאים כאן בוושינגטון שכותבים על ישראל. אני תומך בעניין האמריקאי. ומה זה בכלל "העניין הערבי"? לפתח יחסים טובים עם ארצות הברית? לבנות חברות יציבות ודמוקרטיות? לחנך את ילדיהם ולשמור על שלום עם השכנים שלהם? אם זה העניין הערבי, אז כן, אני תומך בו.

לא מעט קוראים תהו לגבי העיתוי של הכתבה – ימים ספורים לאחר עוד התנקשות במדען גרעין איראני. האם מדובר בצירוף מקרים? כמה זמן עבדת על הכתבה? 

אני יודע שיש לא מעט ספקנות לגבי העיתוי של התחקיר ושרבים פשוט מסרבים להאמין שזה צירוף מקרים. אבל זה מה שזה. לפני שבועיים, אחרי שנה וחצי של עבודה על התחקיר, חשבתי שהסיפור עומד להתפרסם בכלי תקשורת אחר. ואני עצמי לא החלטתי סופית אם לפרסם את התחקיר עד ליום שישי שעבר, שבוע לפני שעלה לאתר. ואפילו אז, ברגע האחרון, עיקבתי את הפרסום- כדי לתת לכמה אנשי קשר שלי לתרום את הערותיהם ולאפשר לממשל האמריקאי והממשלה הישראלית להגיב, בין אם רשמית או שלא לייחוס. גם הבהרתי לגורמים הרשמיים כאן בארצות הברית שהייתי מוכן למשוך את הסיפור אם היו ספקות כלשהן לגבי מידת הדיוק שלו או אם, להערכתם, היה בו כדי לפגוע במדינתי. לא קיבלתי תגובה. הסיפור התפרסם אתמול כי זה זה היה השלב שבו אנחנו – אני ומגזין פוריין פוליסי – הרגשנו בנוח עם כל פרט ופרט.

אותה הכתבה בהארץ העלתה השערות שחשיפת הפרשה עלולה לסכן את הקשרים בין ישראל לארצות הברית באופן דומה לפרשת פולארד, ושהרגישות הזאת היא הסיבה שהמוסד "מתנגד לסיכון הרפתקני של יחסיו עם קהילת המודיעין האמריקאית." עד כמה, לטעמך, סביר להניח שזאת תהיה התגובה של ארצות הברית?

אני היסטוריון – זאת, למעשה, הקריירה המקורית שלי. חקרתי וכתבתי רבות על הפוליטיקה של הפיקוד העליון האמריקאי והפיקוד העליון הבריטי במלחמת העולם השניה (ואף כתבתי ספר, "שותפים לפיקוד", על ג'ורג' מרשל ודווייט איזנהאוור"). במהלך השותפות הזאת קצינים בכירים בעמדות מפתח בצבאות שתי המדינות קיימו לא מעט פגישות פסגה לניהול האסטרטגיה הצבאית. במהלך הפגישות האלה היו צעקות, היו חילוקי-דעות עמוקים, ופעם אחת זה אפילו כמעט הגיע למכות. קורה ויש אי-הסכמה בין בעלות ברית. מדוע שזה לא יהיה תקף גם כיום, לגבי ישראל וארצות הברית? אין ברית מושלמת, אין מדינה שהולכת שלובת זרוע לחלוטין עם מדינה אחרת, ויהיה זה נאיבי להניח שאלה פני הדברים. יש גם בעיות בין ישראל לארצות הברית, וזה לא חדש, וגם אין לי סיבה להאמין שמערכת היחסים האסטרטגית והידידות העמוקה בין אמריקה וארצות הברית ישתנו. התחושה שלי היא שעל הממשל האמריקאי לוודא שכמו בכל ברית, המטרה המשותפת נשארת מעל לכל חילוקי הדעות. למען האמת, אם פרשת פולארד לא סיימה את יחסי ישראל-ארה"ב, אז גם זה לא יסיים אותם. דעתי האישית, ועצתי האישית לישראל היא – אם אתם רוצים להיות רצויים באמריקה, אל תנסו שטויות כאלה.

אמרת שאין ראיות לקשר בין גו'נדאלה למסע ההתנקשויות במדענים איראניים. היו אולי בכל זאת סימנים לכך שזאת המטרה שלשמה ישראל גייסה את המחבלים? האם יש סימנים כלשהם שישראל משתמשת למטרה הזאת בארגון טרור אחר, למשל הMEK? 

התחקיר שלי התמקד בסיפור אחד בלבד – סוכני מוסד מנסים לגייס פעילי ג'ונדאלה תוך התחזות לשירותי מודיעין אמריקאים. התמקדתי אך ורק בשאלה הזאת. אין לי מושג מי אחראי לרצח המדענים האיראניים. אין לי מושג אם ישראל כיום משתמשת בג'ונדאלה או בMEK לביצוע הפעולות הללו. לאיראן יש מספיק אויבים ויש מספר בלתי מוגבל של ארגונים שיכולים להיות מעורבים בזה- או שהרציחות הן פשוט עניין פנימי בלבד. במובן מסוים, נראה לי, שלא כל כך אכפת לי, כל עוד למדינה שלי אין יד בכך. כי אם יש לנו יד בכך, הרי שאנחנו מדינה מממנת טרור, ואז "המלחמה בטרור" היא שקר. ואני לא חושב שזה המצב. אני חושב שלממשל האמריקאי והמדינה שלי יש הרבה בעיות. אבל שיתוף פעולה עם ארגוני טרור אינו אחת מהן.

%d בלוגרים אהבו את זה: