"אם אתם רוצים להיות רצויים באמריקה, אל תנסו שטויות כאלה"

מאת Dimi

לאחר ששירותי הבטחון הישראלים סרבו להגיב לטענות של עיתונאי "פוריין פוליסי" מארק פרי, כאילו ישראל גייסה פעילי טרור איראנים באמצעות דרכונים אמריקאים ותוך התחזות לסוכני סי איי איי, ניאות היום "גורם ממלכתי בכיר" בירושלים להתייחס לטענות, ותיאר אותן באוזניו של אמיר אורן כ"קשקוש גמור." בינתיים, מקור ישראלי אחר אמר לכתבת "פוליטיקו" לאורה רוזן כי הסוכנים הישראלים הציגו את עצמם דווקא כ"אנשי נאט"ו".

בתקופה האחרונה, כידוע, נרצחו מספר מדעני גרעין איראניים והתרחשו מספר פיצוצים במוקדים צבאיים איראניים הקשורים כך או אחרת לפרויקט הגרעין; ולפני כשבועיים, למדנו שישראל מבססת חלק מההערכות שלה לגבי מידת התקדמות תוכנית הגרעין באמצעות ניתוח של דגימות קרקע שנאספו ליד אתרי גרעין איראניים. במילים אחרות, סוכנים בשירות ישראל מטיילים חופשי ליד המוקדים הרגישים ביותר באיראן, אוספים דגימות קרקע ושולחים אותן לישראל.

כך או אחרת, אליבא דגורם הממלכתי הבכיר ששוחח עם אורן, הדיווח של פרי הוא "קשקוש גמור". האישוש היחיד שאותו גורם מביא לטענתו הוא היפותטי: אם הדיווח של פרי היה נכון, הרי שמאיר דגן לא היה יכול להגיע כלל לוושינגטון. (הגורם לא התייחס לכך שבתחקיר נאמר שארצות הברית לא נקטה בשום פעולה בעניין בגלל  "רפיון פוליטי וביורוקרטי). אורן, מצידו מוסיף ואומר כי הדבר האחרון שהמוסד רוצה הוא חזרה על פרשת פולרד ועל הניכור העמוק שהיא עוררה בין שירותי הבטחון של שתי המדינות. רשות הדיבור למארק פרי בעצמו.

"גורם ממלכתי בכיר" בישראל קרא לדיווח שלך " קשקוש גמור," וטען שאם זה היה נכון, ""רגלו של דגן לא היתה דורכת שוב בוושינגטון". עיתונאי הארץ אמיר אורן אף תיאר אותך כ"תומך מוצהר בעניין הערבי." תגובתך?

לא הייתי מצפה שהממשלה הישראלית תאשר את הדיווח שלי  – מן הסתם אין להם שום עניין בכך. הייתי מאוד מופתע אם הם היו אומרים "כן, הכל נכון." הסיפור דווח במדויק כמיטב יכולתי, והסתמכתי על המקורות המהימנים ביותר שיכולתי למצוא. הוא נכון כמו השמש העולה. אנשים גם צריכים להבין שזה לא מבצע ההתחזות הראשון שישראל ביצעה, כמו שעמיתי ג'ף סטיין דיווח  כבר ב2010.

אם הבנתי נכון, עיתונאי ישראלי הניח שכתבתי ופרסמתי את התחקיר בגלל שאני "תומך מוצהר בעניין הערבי." זוהי הכפשה מעליבה – מהסוג שאני עצמי לא הייתי מטיח בעיתונאים כאן בוושינגטון שכותבים על ישראל. אני תומך בעניין האמריקאי. ומה זה בכלל "העניין הערבי"? לפתח יחסים טובים עם ארצות הברית? לבנות חברות יציבות ודמוקרטיות? לחנך את ילדיהם ולשמור על שלום עם השכנים שלהם? אם זה העניין הערבי, אז כן, אני תומך בו.

לא מעט קוראים תהו לגבי העיתוי של הכתבה – ימים ספורים לאחר עוד התנקשות במדען גרעין איראני. האם מדובר בצירוף מקרים? כמה זמן עבדת על הכתבה? 

אני יודע שיש לא מעט ספקנות לגבי העיתוי של התחקיר ושרבים פשוט מסרבים להאמין שזה צירוף מקרים. אבל זה מה שזה. לפני שבועיים, אחרי שנה וחצי של עבודה על התחקיר, חשבתי שהסיפור עומד להתפרסם בכלי תקשורת אחר. ואני עצמי לא החלטתי סופית אם לפרסם את התחקיר עד ליום שישי שעבר, שבוע לפני שעלה לאתר. ואפילו אז, ברגע האחרון, עיקבתי את הפרסום- כדי לתת לכמה אנשי קשר שלי לתרום את הערותיהם ולאפשר לממשל האמריקאי והממשלה הישראלית להגיב, בין אם רשמית או שלא לייחוס. גם הבהרתי לגורמים הרשמיים כאן בארצות הברית שהייתי מוכן למשוך את הסיפור אם היו ספקות כלשהן לגבי מידת הדיוק שלו או אם, להערכתם, היה בו כדי לפגוע במדינתי. לא קיבלתי תגובה. הסיפור התפרסם אתמול כי זה זה היה השלב שבו אנחנו – אני ומגזין פוריין פוליסי – הרגשנו בנוח עם כל פרט ופרט.

אותה הכתבה בהארץ העלתה השערות שחשיפת הפרשה עלולה לסכן את הקשרים בין ישראל לארצות הברית באופן דומה לפרשת פולארד, ושהרגישות הזאת היא הסיבה שהמוסד "מתנגד לסיכון הרפתקני של יחסיו עם קהילת המודיעין האמריקאית." עד כמה, לטעמך, סביר להניח שזאת תהיה התגובה של ארצות הברית?

אני היסטוריון – זאת, למעשה, הקריירה המקורית שלי. חקרתי וכתבתי רבות על הפוליטיקה של הפיקוד העליון האמריקאי והפיקוד העליון הבריטי במלחמת העולם השניה (ואף כתבתי ספר, "שותפים לפיקוד", על ג'ורג' מרשל ודווייט איזנהאוור"). במהלך השותפות הזאת קצינים בכירים בעמדות מפתח בצבאות שתי המדינות קיימו לא מעט פגישות פסגה לניהול האסטרטגיה הצבאית. במהלך הפגישות האלה היו צעקות, היו חילוקי-דעות עמוקים, ופעם אחת זה אפילו כמעט הגיע למכות. קורה ויש אי-הסכמה בין בעלות ברית. מדוע שזה לא יהיה תקף גם כיום, לגבי ישראל וארצות הברית? אין ברית מושלמת, אין מדינה שהולכת שלובת זרוע לחלוטין עם מדינה אחרת, ויהיה זה נאיבי להניח שאלה פני הדברים. יש גם בעיות בין ישראל לארצות הברית, וזה לא חדש, וגם אין לי סיבה להאמין שמערכת היחסים האסטרטגית והידידות העמוקה בין אמריקה וארצות הברית ישתנו. התחושה שלי היא שעל הממשל האמריקאי לוודא שכמו בכל ברית, המטרה המשותפת נשארת מעל לכל חילוקי הדעות. למען האמת, אם פרשת פולארד לא סיימה את יחסי ישראל-ארה"ב, אז גם זה לא יסיים אותם. דעתי האישית, ועצתי האישית לישראל היא – אם אתם רוצים להיות רצויים באמריקה, אל תנסו שטויות כאלה.

אמרת שאין ראיות לקשר בין גו'נדאלה למסע ההתנקשויות במדענים איראניים. היו אולי בכל זאת סימנים לכך שזאת המטרה שלשמה ישראל גייסה את המחבלים? האם יש סימנים כלשהם שישראל משתמשת למטרה הזאת בארגון טרור אחר, למשל הMEK? 

התחקיר שלי התמקד בסיפור אחד בלבד – סוכני מוסד מנסים לגייס פעילי ג'ונדאלה תוך התחזות לשירותי מודיעין אמריקאים. התמקדתי אך ורק בשאלה הזאת. אין לי מושג מי אחראי לרצח המדענים האיראניים. אין לי מושג אם ישראל כיום משתמשת בג'ונדאלה או בMEK לביצוע הפעולות הללו. לאיראן יש מספיק אויבים ויש מספר בלתי מוגבל של ארגונים שיכולים להיות מעורבים בזה- או שהרציחות הן פשוט עניין פנימי בלבד. במובן מסוים, נראה לי, שלא כל כך אכפת לי, כל עוד למדינה שלי אין יד בכך. כי אם יש לנו יד בכך, הרי שאנחנו מדינה מממנת טרור, ואז "המלחמה בטרור" היא שקר. ואני לא חושב שזה המצב. אני חושב שלממשל האמריקאי והמדינה שלי יש הרבה בעיות. אבל שיתוף פעולה עם ארגוני טרור אינו אחת מהן.

מודעות פרסומת