שירת המקומות האחרונים, או: השקעה לטווח ארוך

מאת Dimi

 

ככל שמתקרב יום הבחירות, כך מתבדות אחת אחת התקוות (הקלושות ממילא) כאילו הזעזוע ורוחות השינוי של קיץ 2011 יניעו משהו בהתנהלות המסואבת והמוכרת לעייפה בפוליטיקה הארצית. חד"ש, שיכלה למנף לא מעט מהלך-הרוח של אותו הקיץ ,ולו בזכותו של דב חנין וזיהויה עם עיר לכולנו והאופוזיציה לחולדאי, בחרה באותה רשימה בדיוק כמו בכנסת שעברה, תוך סירוב לשריין מקום לנשים. המפלגה גם הצטיינה שוב בהתעלמות מוחלטת מתרומתם של צעירות וצעירים למעמדה שלה ולחלק ניכר מהפעילות האופוזיציונית החשובה שהתרחשה בישראל במהלך השנים האחרונות  – ברובה, כמובן, מחוץ לכנסת. פליטי המחאה שנהרו לעבודה משתנים לנגד עינינו המשתאות לפוליטיקאים מהדור הישן, שמצטלמים במסוקי קרב ומתרפקים על הדור ש"בנה את המדינה" (מבזק: גם רוברט מוגאבה בנה מדינה. מאז מלחמת העולם השניה קמו עשרות מדינות בעולם, רובן נוראיות. הדור שבנה את המדינה אחראי גם למומים המולדים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כיום.) מרצ, בינתיים, נזכרו – כרגיל מעט מדי ומאוחר מדי – שבין נדפקי המערכת אותה הם מתיימרים לאתגר יש גם רוסים ומזרחים. הראשונים קיבלו תרגום לרוסית של כמה מחומרי המפלגה, האחרים (האחרים הנצחיים) קיבלו סלוגן שמסריח עד כדי כך מטוקניזם שאפשר ללכת לשחק איתו באחד מבתי הקזינו של שלדון. תודה, באמת. יש עתיד רצה על הקו הדק שבין קדימה2 (מפלגה "לא אידאולוגית," עאלק) לבין מפלגת הגמלאים (סמרטוט לספיגה בטוחה של הצבעת המחאה.)אז נניח לרגע לשאלה מה היו צריכים פעילי המחאה לעשות לקראת הבחירות; לדעתי, ורק לפרוטוקול – או להקים מפלגה חדשה ורב-גוונית דומה למפלגות הירוקות באירופה, או להתעלם מהמערכה המיותרת הזאת ולהמשיך לפתח אופוזיציה רחבה וחוץ-פרלמנטרית בישראל; אם ממש בוער למישהו לרוץ בבחירות, אפשר להתאמן על ולבנות אמון בהתמודדות במערכות מקומיות בעלות השפעה ישירה יותר על חיי האזרחים, למשל, מועצות מקומיות ואזוריות. ובכלל להתחיל לחשוב בטווחים של עשר-עשרים שנה ולא קדנציה אחת או שתיים. המצב הוא כפי שהינו. מה עושים? למי נותנים את הקול? מי ינצח את ביברמן?

1. השאלה האחרונה לא רלוונטית. כפי שהיטיב לכתוב נועם שיזף אמש ב+972, "אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהבחירות בארצות הברית, הרי זה שסקרים בדרך כלל צודקים, או לפחות שיש להמנע מלהשליך עליהם את מאוויינו. הסקרים בישראל עקביים מאוד, ועד כה אין סקר אחד – אחד! – שלא מעניק את הרוב השולט לנתניהו. ההכרזות האחרונות [של יחימוביץ' ושל לפיד, המסתייגים מעמדות או שיוכים שמאלייים מסורתיים – ד.ר.] מראות שמתחת לכל רוודי הרטוריקה ורוח ה"עד הנצחון" של הקמפייניםגם יחימוביץ' וגם לפיד מכירים בכך, ועל כן משאירים את הדלת פתוחה לשיתופי פעולה עתידיים עם ביבי." בקיצור נמרץ יותר, ביבי ינצח. אפשר למצוא לזה לא מעט סיבות: הצבעה זהותית, תעמולה יעילה יותר, כסף אמריקאי וחוסר האחדות בשמאל, ועוד. לדעתי הסיבה הבולטת שבהן היא לשמאל הפרלמנטרי כפי שהוא כעת פשוט לא מגיע להנות מאמון הציבור (בניגוד לאמונה הרווחת במפלגות שמאל מסוימות שכסאות הממשלה כמוהם כנחלת אבות). השמאל הזה, כאמור, מחזיק בזכויות היוצרים לא רק למומים המולדים של המדינה ולחטא הקדמון שלה, הנכבה; הוא גם הוביל או היה שותף לכמה מהמהלכים הנלוזים ביותר שעיוותו, רוששו וריטשו את החברה בישראל.בקורות החיים של רוב השמאל המפלגתי אפשר למצוא הניסיון הבן-גוריוני לנכס את הדת למדינה ואת המדינה לצבא, את כל העוול המזוויע, המערכתי והמתמשך שנעשה למזרחים על דורותיהם, את המשטר הצבאי, הכיבוש, את רוב המפעל הפיזי, החוקי והפוליטי של ההתנחלויות המופרדות גזעית, מתקפת ההפרטה הראשונה והפרויקט הכושל לחלוטין של הסכמי אוסלו. כאשר לא הזדמן לשמאל הישן להוביל מפעלי שגגה עיוולת הללו בעצמו, הקפיד להאחז בשולי גלימתו של הימין ולשמש לו חותמת גומי; כך, למשל, באינתיפאדה הראשונה, והשניה, ומלחמת לבנון, ועפרת יצוקה, ובעצם כמעט כל דבר ודבר.

מסיבות שאין זה המקום לדון בהן, לרוב אזרחי ישראל אין בעיה עקרונית עם חלק ניכר מפעלי העיוולת הללו כשלעצמם. רוב הישראלים תומכים בכיבוש ותמכו ויתמכו בכל מלחמה שלא תהיה. אבל הריח העז ביותר שנודף מהשמאל הישן מזה עשרות בשנים הוא צביעות. מדינה דמוקרטית מצד אחד, וטיהור אתני של חצי מהאוכלוסיה מצד שני. "עקרונות של אחווה ושוויון" מצד אחד, והתבוססות בשלל האדמות והרכוש שהותירו מאחוריהם אותם המטוהרים. קיבוץ גלויות מחד, ומערכת מסועפת של הדרה ואפליה שלא הייתה מביישת את מערכת הקאסטות בהודו, מצד שני. יורים ובוכים זה עוד מילא, אבל יורים ובוכים ושוב יורים מתחיל להמאס. תהליך שלום להקמת מדינה פלסטינית שאפילו אינו כולל את המילים "מדינה פלסטינית" ולא מנסה למשוך אל השולחן את כל השחקנים בסכסוך, ואז יצירה של מכבסות מילים מפלצתיות כמו "קורבנות השלום" כדי לחפות על התוצאה הצפויה מראש. ה-ז-ד-ע-ז-ע-ו-ת מרעיון הטרנספר, ואז שמחה לאידם של אנשים המפונים מביתם. לא מעט מהמדינויות הללו היו מתבצעות גם בידי הימין (וחלקן גם התבצעו). אבל הימין, לפחות, מקפיד לייצר את הרושם כאילו פיו וליבו שווים.המותג של השמאל הרוס כנראה לבלי שוב, ולכן אין שום סיבה להתפעל משלי יחימוביץ' ומחאתה על כך שלתאר את מפלגת העבודה כשמאל זה עוול היסטורי. מעבר למניע המעשי שלה – ההבנה ששיוך לשמאל הוא שיוך רעיל – זו האמת לאמיתה: מפלגת העבודה על גרורותיה תמיד הייתה זבל של מפלגת שמאל, ומרענן לשמוע את יו"ר המפלגה מודה בכך. הבעיה היא שגם בתור מפלגת ימין העבודה היא לא מי יודע מה.

2. זה לא בהכרח כל כך נורא. הממשלה של ביברמן דרדרה משמעותית את השיח הציבורי בישראל, קיצצה עוד יותר במה שנשאר ממדינת הרווחה (ובכך המשיכה את הקו של רוב הממשלות בעשרים השנים האחרונות לפחות), והורידה משמעותית את רף הסובלנות לשיח שמאלי או לכל ביקורת שהיא על השלטון. אבל, וזה אבל חשוב: רוב הצעות החוק הביברמניות אמנם עזרו להוריד את השיח הציבורי אל הביבים בהם הוא נמצא היום, אבל מעולם לא הפכו לחוקים בעצמן. חשוב מכך: המורשת העיקרית של השותפות האחרונה בין העבודה לבין קדימה, לבד ממדיניות כלכלית די דומה לזו של נתניהו ופעילות שטח דומה למדי בתחום ההתנחלויות, היא ערימה של למעלה מ3,000 גופות – בישראל, בעזה ובלבנון. בתקופה של נתניהו, לעומת זאת, נהרגו כ300 בני אדם "בסך הכל." פי עשרה פחות. הדפוס של נתניהו – שאינשאללה, יימשך גם בסיבוב הנוכחי, הוא להסלים "קצת" – ולהרגיע. הח"כים של קדימה, בינתיים, מתחרים בקפיצה לגובה ולא מצליחים להעפיל על מנהיגת השלום ומופת המתינות ציפי לבני, שמקפידה לדרוש "עפרת יצוקה 2." קצת קשה לי להסתכל על 3,000 גופות מצד אחד, מבטים עקומים שאני מקבל באוטובוס מצד שני, ולהתלונן שהמצב משמעותית יותר גרוע. הפשע העיקרי שמייחד את הממשלה של נתניהו אל מול ממשלות אחרות הוא ההתנפלות על הפליטים ומבקשי המקלט, אבל מלבד זאת, אני מעדיף ממשלה ימנית שמתמודדת מול דעת קהל עולמית עוינת וצריכה להוכיח לכל העולם ואישתו שהיא ממשלה אחראית, על פני ממשלת שמאל-מרכז שמתבוססת באהדה חסרת-בסיס מצד המערב הנאור וצריכה להוכיח לציבור בישראל שהיא שהיא קשוחה. פחות דם.

3. אם המותג הרוס והימין ממילא ינצח, מה נשאר לעשות? לאיזו מפלגה לתת את הקול? לאף מפלגה. ולא, כוונתי איננה להחרמת הבחירות – הסיכויים לחרם שיזעזע את המערכת כרגע קטנים מאוד, וכל דבר קטן מכך ייראה כגחמה ופריוולגיה. אני אישית הולך להצביע לא למפלגה כלשהי – אין לי אמון או אהדה מרובה לאף אחת מהן כרגע, כמעט לאף אחת מהן אין סיכוי לתפוס את השלטון, ואלה שיש להן סיכוי כלשהו לתפוס את השלטון כבר הוכיחו את עצמן קטלניות הרבה יותר מנתניה – אלא לאנשים מסוימים במפלגות השונות. כלומר, יש כמה וכמה אנשים שאותם אני רוצה או לפחות מסוקרן מאוד לראות בכנסת הבאה, חלקם וותיקים וחלקם חדשים: יוסי יונה ואת סתיו שפיר (שכולי שתשיל את מעטה הקמפיין המפא"יניקי שלה ותשתמש במקומה בכנסת כדי לקדם חקיקה ראויה ורצינית), יונתן קלינגר ודובי קנינגיסר, רובי ריבלין ואחמד טיבי, נבילה אספניולי ותמי זנדברג, אסמא אגברייה זחאלקה ואריה דרעי ועוד כמה וכמה.

מובן מעליו שלא אחמד טיבי, ולא זהבה גלאון, ולא רובי ריבלין, ולא אריה דרעי זקוקים לקול שלי – מן המותר להניח שהם יהיו בכנסת הבאה ממילא. בטרם אחליט איזה פתק אשלשל לקלפי, אחכה לראות מי מהאנשים אותם אני רוצה לראות בכנסת מדלדל מהקצה התחתון של הרשימה הריאלית (ע"פ הסקרים) של מפלגתו. כך, אם יונתן קלינגר יזכה במקום ה18 במפלגת העבודה והסקרים יבטיחו למפלגתו 17-19 מנדטים, אזריק לעצמי משהו ואלך להצביע עבודה. אבל אם קלינגר יימצא במקום התשיעי או התשעים, ומצד שני תמי זנדברג תהיה במקום הרביעי מתוך השלושה-חמישה שהובטחו למר"צ, אצביע מר"צ. ואם איזשהו סקר ינבא לחד"ש חמישה מנדטים, אצביע לנבילה אספניולי, ואם רובי ריבלין ימצא את עצמו איכשהו בתחתית הרשימה בליכוד, אצביע ליכוד. וכיו"ב (במיוחד אם יימצא איזה סקר שמעביר את אסמא אגברייה זחאלקה את אחוז החסימה. לו יהי.)

האם זה יפיל את נתניהו? לא: רק נתניהו יכול להפיל את נתניהו. האם זה יקים לנו אופוזציה מאוחדת ולוחמנית? כנראה שלא: ביבי יבחר לעצמו אחד או שניים מבין מלכחי הפנכה שיתדפקו על דלתו לאחר הבחירות וידחוף את השאר בחזרה לאופוזיציה, שתהיה כנראה מדוללת ומפוזרת לא פחות מקודמתה. אבל זה כן, אולי, יכניס לכנסת אנשים הגונים, בעלי יושרה ויוזמה וכושר המצאה. ובהעדר מעטפות של מפלגות גדולות מסביבם, האנשים הללו יצטרכו לשתף פעולה בינם לבין עצמם ועם שותפים ממפלגות זרות לחלוטין כדי לקדם או לחסום חקיקה כלשהי ובכך, באופן נדיר מאוד עבור השמאל המרכזי והרדיקאלי כאחד, ייפתחו לעבודה עם אנשים וציבורים אחרים שאינם מקהל הבית שלהם. במידה ותהליך הפירוק וההמצאה מחדש של השמאל – בין השאר בדרך נטישת פתרון שתי המדינות שפג תוקפו והתמקדות בזכויות אזרח, גם פרטיות גם קולקטיביות – הרי שאותם מחוקקים חדשים יוכלו לתרום לו תרומה ישירה ומשמעותית יותר מכל מוסדות המפלגות המיושנות והלא-רלוונטיות שלהם גם יחד. תראו בזה השקעה לטווח ארוך – יצירה של דור שלם של חברי כנסת מחויבים ופרגמטיים שעברו קורס קשה ותובעני בחקיקה בלא הלוקסוס של סיעות ענק; ואת הפירות האמיתיים של הבחירות הללו נקצור כנראה לקראת 2017 – ממש לא בינואר הקרוב.

 

מודעות פרסומת